שמי מיכאלה שור. פעם, היה שמי- מיכל. במשך שנים רציתי להחליף את השם.
בכל מקום בו הלכתי היו עוד "מיכל" מסביבי. היה זה לא פשוט עבורי להרגיש לא מיוחדת, שיש עוד המון כמוני, שאני סתם… אבל השם היה רק הטריגר לתחושות שהיו שם עמי וליוו אותי כל חיי:
תחושות של "האם אני שווה" "האם אני ראויה"? "האם אני אהובה"?
הייתה בי כמיהה עזה להרגיש אהובה, מיוחדת ושווה… ועם כמיהה זו התחלתי את לימודיי בעבודה סוציאלית.
במשך שנים טיפלתי במגוון רחב של אוכלוסייה ובכל מקום בו עבדתי התחברתי לאנשים ולסיפור חייהם, דרך הסיפור האישי שלי.
כי תמיד היו שם ילדים, נערים ונערות, גברים ונשים, משפחות, עם כאב, עם משהו לא פתור, עם כמיהה להיות במקום אחר, טוב יותר.
במקביל להתפתחות המקצועית שלי התפתחתי גם מבחינה אישית ועם ההתפתחות הגיע משבר.
והמשבר הביא עמו את הרצון להתעמק וללמוד את תחום הטיפול הזוגי והמשפחתי.
הזוגיות והמשפחה זהו המקום בו אנחנו הכי חשופים. חשופים, עם מעט הגנות.
וכאשר אנחנו עם מעט הגנות אנחנו פגיעים יותר, רגישים יותר, כואבים יותר.
כל אחד ואחת מאתנו עוברים מסע דרך בניית המשפחה. חלק מהשבילים במסע כבר מסומנים עבורנו, הבאנו אותם אתנו מבית הורינו, חלק מהשבילים נקבעים ע"י המציאות בה אנו חיים ואילו רוב המסע מורכב מהשבילים אותם אנו מסמנים, בהם אנו בוחרים ללכת ולהוביל אחרינו אחרים.
המסע הפרטי שלי מורכב ודרך מורכבות זו בחרתי להצטרף למסעות של יחידים, זוגות ומשפחות. ולהיות עימם ברגעים בהם הדרך לא ברורה, כאשר יש חילוקי דעות באיזה שביל לבחור, כאשר ההבטחות שהובטחו לנו במהלך הדרך לא מתקיימות. וכאשר הדרך מתחילה להיראות חשוכה, תלולה ומכאיבה.
במהלך המסע הפרטי שלי, במשך שנים, רציתי להחליף את שמי ולא העזתי. חששתי שיחשבו שאני מוזרה, חששתי להעמיס על אחרים ועוד. לאחרונה העזתי 🙂