בתקופת לימודי הטיפול הזוגי והמשפחתי התמחיתי בתחנה לייעוץ זוגי בראשון לציון. ראשון לציון זו עיר מאוד הטרוגנית. יש בה הכל. יש בה אוכלוסייה עם מעמד סוציו-אקונומי גבוה, מעמד סוציו-אקונומי בינוני ונמוך. יש בה אוכלוסייה של ילידי הארץ, אוכלוסייה של עולים. יש בה אנשים ממוצא ספרדי, אנשים ממוצא אשכנזי. אנשי ספר, אקדמאים, אנשי עבודה, אנשי כפיים.
ואני באתי לעשות טיפול זוגי בראשון לציון. ופגשתי את כל האנשים המגוונים האלו. ובכל מפגש פגשתי באופן "משונה" את אותו הסיפור. בכל מפגש היה מדובר בזוג שמרגיש שזה כבר לא אותו הדבר. פגשתי את הפגיעות, פגשתי את הבדידות, פגשתי את הצימאון לקשר, למישהו שיראה, שישים לב וכן פגשתי את הפחד שאולי מערכת היחסים לא תשרוד. פגשתי הרבה כאב!!!
אנשים ביטאו את הכאב באופן שונה. כן, תרבות משפיעה! יש את אלו שצרחו אותו. והצרחות שבטאו את התסכול, הפגיעות והייאוש רק הרחיקו מהם את בן הזוג וצורחים אלו נשארו עוד יותר לבד, צמאים לקשר. יש את אלו שנסגרו, בנו חומות, גם דפוס זה הינו חלק מתרבות. אלו החליטו במודע או שלא במודע- "לכאב הפרטי שלי, אף אחד לא יגיע. אני לא אתן לזה לקרות". וגם אלו נשארו לבד בכאבם בלי שאף אחד יראה שיש שם אפילו כאב. ובכולם הייתה איזו תקווה. אחרת לא היו מגיעים לטיפול זוגי בתחנה לראשון לציון. זו התקווה שגרמה להם לבוא!
כן, כולנו קורצנו מאותם החומרים. לכולנו צרכים מאוד דומים. הצורך להרגיש אהובים, נחשקים, מוערכים, שווים. וכאשר מישהו ממלא את מה שאנו צריכים, אז אנחנו מתאהבים! ולאחר ההתאהבות מגיעה השגרה. והצרכים שלנו, של כולנו כבר לא מתמלאים ומעל הכאב שאנו מרגישים מתפתח גם זעם, תחושה של בגידה באמון, בגידה באהבה.
כן, הטיפול הזוגי בראשון לציון לימד אותי שאנחנו דומים. שכולנו זקוקים לקשר, לאהבה, לחיבוק, ולנחמה. וכאשר ההבטחה שהובטחה לא מתממשת הכאב הוא עצום ונורא.
אך עם כל הפוטנציאל שיש בכולנו להיפצע, יש בכולנו, כבני-אדם פוטנציאל עצום להחלים. והטיפול הזוגי מהווה הזדמנות להשתמש בזוגיות ע"מ להבריא מפצעים בכלל ומהזוגיים בפרט.