קטעים ממדור שכתבתי בעיתון קהילתי:
אנחנו משפחה. משפחה של כל מיני. כל מיני מצבי רוח, כל מיני התמודדויות, כל מיני רגעים, כל מיני רגשות. בן זוגי אומר שתמיד נראה לי שבמשפחות אחרות זה נראה הרבה יותר פשוט אבל שלכולם זה מורכב. אני מתחילה להאמין לזה אבל הרבה זמן חייתי בתחושה שאצלנו זה הכי מורכב בעולם. בכל אופן, משפחה זה משהו שכולנו הכנסנו את עצמנו אליו ומה שמרתק בדבר הזה שנקרא "משפחה", זה שאין משהו אחד נכון וברור וזה גם הקסם והיופי של כל הדבר הזה.
אני אישה של הרגעים הקטנים. אלו שמתרחשים ביומיום, בשגרה. אלו שאני לא מוכנה אליהם והם פשוט מגיעים, ללא הודעה מוקדמת ומרחיבים את ליבי. כדי להיות, הם צריכים שגרה, סדר-יום קבוע פחות או יותר והם בעיקר מתקשים עם חופש-יציאה מהשגרה ומתקשים עוד יותר כאשר הוא ארוך ולא נגמר. הם גם לא אוהבים במיוחד את החום, וגם לא את הטכנולוגיה.
וכאשר היינו בחופשה הקייץ וזו הייתה חופשה ארוכה במיוחד, היה טוב ויפה אבל הרגעים הקטנים כנראה שלא הרגישו בנוח מספיק, בארץ זרה והם לא הגיעו. וזה היה חסר והתגעגעתי אליהם נורא.
ונדמה לי שמיד עם תחילת שנת הלימודים, הרגעים הקטנים זקפו את קומתם והחלו להגיע בזה אחר זה וזה היה נעים.
מי אתם, רגעים קטנים? שכאשר אתם מגיעים המחשבות שלי נעלמות ואני פשוט נמצאת, מתמוגגת מההגעה שלכם ולא רוצה שתלכו. אתם גורמים לי להיזכר שהכול בסדר, אתם מרגיעים אותי ועושים לי טוב.אתמול, הילד מתקשר עם סיום יום הלימודים, מתנשף כולו, המולת ילדי בית הספר נשמעת היטב ברקע ושואל: " אמא, מה יש לאכול היום?" ואני אומרת: " הכנתי את הקציצות שאתה אוהב". "ישששששש", הילד שואג והרגע הקטן הזה מזכיר לי כמה קל לי לשמח את ילדיי בזמן השגרה וכמה זה דורש הרבה מאמץ מחוץ לה.
בכל חורף זה קורה. אני ובן זוגי יוצאים לכמה ימים לערבה. שם, באחד הנחלים המרוחקים, שוכרים בקתה הבנויה מחומרים טבעיים ומקשיבים לשקט. בימים אלו מה שאני בעיקר עושה זה יושבת ומתבוננת בערבה. הרי היא לא חלקת האדמה הכי יפה. יש יפות ממנה. ועדיין, היא מעיזה לתפוס לעצמה מקום ולהיות נוכחת. מתפעלת מצניעותה: כל-כל לא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. אין סודות כמוסים, איזו פריחה מפתיעה, הכול מאוד דומה, מה שרואים, זה מה שיש, אמת צרופה. אבל אם מסתכלים ממש טוב ומחפשים לעומק אפשר למצוא מעט צמחים מיוחדים, אף נדירים.
שקטה הערבה, יש לי כל-כך הרבה מה ללמוד מהשקט הזה.
ושם, במקום השקט הזה אני מרגישה את הפשטות. פתאום הדברים מסתדרים ולמשך כמה ימים לא הכל נראה כל-כך מסובך. שקט לי בפנים, שקט לי בחוץ. והשקט הזה כל-כך נעים.
יושבת ומתבוננת בערבה ומרגישה שלא צריכה כלום. מוצאת כל כך הרבה שפע בשממה, במרחב האין-סופי, במרחב שלא נגמר.
כה נדירה הערבה ועם זאת מרגישה שבכל אחד מאתנו יש איזו שהיא ערבה ושכדי להתקיים צריכה תנאים מיוחדים: שקט, פשטות, שהייה.
ושוב הוא חוזר הבייתה עם פרצוף שאומר " ממש לא בא לי לספר לך אבל המורה יתקשר ואת בכל זאת תדעי אז נראה לי שעדיף שאקדים אותו.." ואומר: "אמא, המורה הולך להתקשר אלייך כי הגיעו היום חברים שעזבו ונשארתי איתם בהפסקה ולא נכנסתי לשיעור וגם לשיעור שאחרי לא נכנסתי…" ויש התפתחויות בעלילה ותפניות אבל את השורה התחתונה הוא לא מכחיש: הוא הבריז מכמה שעות והמורה תפס אותו!
אני כבר לא מופתעת, מכירה את הילד שלי, לא יכול לפספס איזו דרמה שנקרית לו בדרך, לא מצליח להתאפק ובגלל תכונות אלו מסתבך לא מעט.
ואכן מס' שעות מאוחר יותר המורה מתקשר. הוא כועס, מבקש להשעות את הילד ליום אחד מהלימודים ועוד הוא מבקש שהילד יחשוב על מה שקרה ויחזור אל בית הספר עם התחייבות שהוא לא מבריז יותר משיעורים.
ואני חושבת לעצמי: אוי, כמה שזה היה יכול להיות פשוט אם הוא רק היה מתחייב לקחת אחריות על הלימודים שלו ולא להבריז יותר ובכלל אם כולם היו יכולים פשוט להתחייב לא לעשות יותר את הדברים הכי קשים/ מעצבנים/פוגעים שהם עושים לנו-הבעל, הילדים, הבוסית בעבודה, השכנים, הפלשתינאים וכו'.
אבל זה לא עובד ככה!!!!! לשינויים יש קצב משלהם ושינוי אמיתי מתרחש מתוך תהליך ולא בפעולה חד-פעמית.
ואני משתפת במחשבותיי את המורה והוא מקשיב. ואני מוסיפה ואומרת שהייתי רוצה שהילד יפסיק להבריז משיעורים מתוך כבוד אליו (המורה), מתוך אכפתיות, שיידע שלמורה זה חשוב, שיראה אותו. והמורה שותק ומספר לי שלפני יותר מ-10 שנים יצאו שני נערים מביתם בתקוע ולא הגיעו לבית הספר כי רצו לטייל. ההורים חשבו שהם בבית הספר, בית הספר חשב שהם בבית ואותם שני נערים לא חזרו לבייתם בשלום, נהרגו ע"י מחבלים. ועוד מוסיף ואומר המורה שבכל פעם שתלמיד שלו נעדר משיעור, הוא נזכר במקרה הזה ודואג.
והפעם אני זו שמקשיבה וחושבת על רעיון: "אולי תשלח לילד שלי את הכתבה, תספר לו על החיבור שלך למקרה ותבקש ממנו שיכתוב לך איזו תגובה.
והמורה נענה לרעיון בחיוב וכותב לו. על הכעס שלו מההברזות, על הדאגה ועל שני הנערים שלא יוצאים לו מהראש. ואני לא יודעת מה הילד שלי משיב למורה וכיצד מגיב אבל בדרכו המצומצמת אומר לי מאוחר יותר : "לא ידעתי שההברזות שלי כל-כך משמעותיות לשלומי".אני לא יודעת אם יפסיק להבריז אך מה שאני יודעת בוודאות זה שהוא חווה איזו שהיא תזוזה, לא נשאר במקום. התהליך שעברנו: אני, המורה והוא, הניע את כולנו ומה שמשמעותי ביותר זה לשמור על תנועה, לא להיתקע, לא לעמוד במקום ולהאמין ששינויים באים לאט, בקצב משלהם.
אחינועם ניני וגיל דור כתבו על זה שיר יפה:
בוא אהובי לסלון הקטן
לרקוד איתי טנגו
בוא אהובי, נשים איזה דיסק
לא חשוב, העיקר שננוע
ננוע, ננוע, ננועבוא אהובי למטבח הישן
המקרר מזמזם לנו ארבע שנים
מנגינה משלו על גבינה לבנה
הוא לא מקולקל…גם הוא רק תקוע
ננוע, ננוע, ננועבוא נארוז וניסע ליפן
לשנה או מספיק לשבוע
טוב, אז אם לא בוא נפתח ת'חלון
שחסם עד היום את הרוח
וננוע, ננוע, ננוע…..
כאשר הייתי ילדה, היה לי משעמם. כמעט בכל יום פגשתי אותו, את השעמום. והוא היה מעיק, חסר מעוף, חסר חן ולא הייתה לי שום הערכה מתי הוא הולך ללכת. הוא גם תמיד הגיע כשהייתי לבד, והייתי לא מעט לבד וזה היה קשה. ותתפלאו לדעת מה עזר לי . לצערי התשובה איננה ספר, גם לא כלי נגינה. הייתה זו הטלוויזיה! היה נראה שאף אחד לא באמת מבין מה עובר עלי, הרי כולם מסביבי היו כל-כך עסוקים ומסך הטלוויזיה היווה נחמה.
והיום אני הורה. ואני רואה שחלק מלהיות ילד זה לפגוש בשיעמום. ( כמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל ויש את אלו, המבורכים, עם עולם דמיון עשיר שלא עוברים שם). ואצל כל ילד זה נראה אחרת, הסגנונות הם רבים. אך יש סגנון אחד שמשותף להרבה ילדים והוא-הרצון להיות מול מסך!
וכל הזמן מדברים אתנו, שולחים לנו או מראים לנו כמה שזמן ממושך מול מסך הוא לא בריא. אבל אף אחד לא מדבר על השעמום ועל הנזקים שאנחנו עושים לילדים שלנו בניסיון שלנו לקחת מהם את מה שעוזר להם מול השעמום.
אז קצת על השעמום- השעמום הינו מצב נפשי המתאפיין בחוסר פעילות של החיים הפנימיים, בהיעדר גירוי חיצוני. במילים אחרות אפשר לקרוא לתחושת השעמום – ריקנות או אפילו סוג של מוות רגעי שכל אחד מאתנו חווה, ההיפך מפעילות מעניינת ופורה. זהו מצב קשה ולא תמיד יש לנו את הכלים להתמודד אתו.
ובעודנו באים למנוע מילדינו את המסכים, דרך כעסים, עונשים, דיבור מקטין ואף משפיל, לא רק שאנחנו לא מתמודדים עם הבעיה עצמה אלא אף פוגעים בקשר איתם. ילדינו מרגישים לא מובנים, לא לעצמם ולא לנו.
לצערי, אין לי פתרון טוב לשעמום. הוא נמצא, נוכח וחלק מחיי. אבל הצלחתי קצת להתיידד אתו, להכיר אותו, לדעת שהוא ילך מתישהו ושהוא לא נעים. וכן, לפעמים המסכים עוזרים לי אתו, וכשזה קורה, מנסה לא לבקר את עצמי יותר מדי, להיות אמפתית. לא תמיד זה עוזר….
הילד חוזר עצבני. "לא מבין כלום בפיזיקה, יש בעוד יומיים מבחן…" זהו, נמאס לו, הוא לא יכול יותר. "אבל רגע" אני אומרת, "זה ברור שאתה יכול "( הרי אובחן בכיתה ג' כמחונן) "החומר נהיה קשה, צריך לשבת.." זהו, איבדתי אותו, הוא כבר בחדר, 10 השניות שלי הגיעו אל קיצן ואם לא הצלחתי להעביר את המסר בזמן הזה, אז אני נשארת מול הדלת הסגורה.
ואני אומרת לאיש שלי: "אני צריכה אותך, לא יודעת איך לדבר איתו, ומחר יש ערב מגמות, אולי תלך אתה…"
והוא הולך, האיש שלי. יודע מתי אני צריכה, מתי אני לא בטוחה שאני יודעת את הדרך.
זה כבר נראה שהגענו למגרש של הגדולים בהורות. תסכימו איתי שלבחור מגמה לקראת כיתה י' זה כבר רציני. הרי, אחרי ההחלטה לאן לשלוח את הילד לחטיבת הביניים, אילו באמת החלטות רציניות כבר נשארו לנו, ההורים. וההחלטה אם לילד תהיה תעודת בגרות מדעית, או לא, זו החלטה מכרעת. זו החלטה שמשפיעה על עתידו של הילד, על המסלול שיבחר ללמוד באוניברסיטה, אולי גם על הכלה…
ובמהלך הערב, אני בבית, שולחת הודעות לאיש, לבדוק שהוא ערני, מקשיב לכל המיידע שניתן.
ואז הם חוזרים. הילד פותח את הדלת ראשון, נכנס ואומר לי (ללא הכנה מוקדמת) "אימא, אני הולך למגמת תאטרון".
מה???????? אני שואגת, לא מבינה, ראשי מסוחרר. ואז האיש נכנס.
"איך היה?" אני שואלת וברור לי שהתמונה תתבהר. כי שלחתי את האיש שלי ועליו אני סומכת.
"הייתי בערב מגמות, הקשבתי לכל המורים שהציגו את תכניות הלימודים ומותק, לילד הכי מתאים תאטרון! המורה לתאטרון דיברה על הצורך בעבודה קבוצתית, מנהיגות, יצירתיות, סקרנות. זה הכי מתאים לו".
ולא היה לי מה להגיד. כי הרי שלחתי את האיש שלי שיודע דבר או שניים על הישגיות, על מדעים (עשה איזה 3 תארים בתחום). מאיפה הגיעה מגמת התאטרון אלינו הביתה? הרי הילד מחונן (כבר סיפרתי שאובחן בכיתה ג'?) אבל, (וזה אבל גדול) קלטתי שהאיש שלי רואה טוב את הילד. הוא באמת רואה מה מתאים לו בימים אלו ולא עסוק בתבניות (הוא חכם ויכול, אז למה לא פיזיקה) ובפחדים (מה יהיה עם הילד, מה יעשה עם תעודת בגרות שאינה ריאלית).
ונרגעתי. התבניות התפוגגו להן ואחריהן התפוגגו הפחדים. כי האמת מנצחת, מגמת תאטרון הכי מתאימה לילד בשלב זה של חייו.
וזה אפשר לי להתקרב אל הילד ולומר לו "מותק, לא רק שאני תומכת בהחלטה ללכת למגמת תאטרון, אני גם גאה בך על הדרך המיוחדת שאתה עושה, שהיא כל-כך הדרך שלך.
והוא חייך.